הרמת מסך וחיוב לפי חוק ההסדרים במשק
בית משפט השלום בחיפה
ת"א 19519-12-10 עירית קרית ביאליק ואח' נ' מוצרי בטון ביאליק בע"מ ואח'
תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני
בפני כב' השופטת נסרין עדוי
התובעת
עירית קרית ביאליק
ע"י עוה"ד מוני עזורה ואח'
נגד
הנתבעים
1.מוצרי בטון ביאליק בע"מ, ח.פ. 510829120
2.מוצרי בטון ביאליק (2002 דהל) בע"מ, ח.פ. 513266361
3.מוצרי בטון ביאליק (ל.ר אופק) בע"מ, ח.פ. 51378492
4.רות להב, ת.ז. 006721070 (ניתן פסק דין)
5.שמעון דה האז, ת.ז. 006884209 (בהקפאת הליכים)
6.ליאורה דה האז, ת.ז. 050545169
נתבעים 2 ו-6 ע"י עוה"ד אליהו עמר ואח'
7.אסטרון עבודות הנדסיות בע"מ, ח.פ. 510504434 (ניתן פסק דין)
נגד
צדדים שלישיים
1. מוצרי בטון ביאליק (ל.ר. אופק) בע"מ ח.פ. 51378492
2. שמעון דה האז, ת.ז. 006884209 (בהקפאת הליכים)
3. רמי לב (ניתן פסק דין)
תביעה לחיוב הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלום מיסים עירוניים בסך של 245,368 ₪, בגין נכס ששימש כעסק למוצרי בטון.
רקע עובדתי
התובעת – עיריית קריית ביאליק, הגישה תביעה כנגד הנתבעים בגין חובות מיסים עירוניים, בסכום מצטבר של 245,368 ₪, ובכללם: חיובי ארנונה כללית, חיובי מים, ביוב, אגרת שלטים, אגרת שמירה, הפרשי מדידות וקרקע תפוסה (להלן: "סכום החוב"), הכל בגין החזקה ושימוש במבנה ברחוב לוי יוסף 4 בקרית ביאליק, הידוע כגוש: 12581, חלקה: 14 (להלן: "הנכס").
התקופה בגינה נצבר החוב הינה מחודש מרץ 2005 ועד להגשת התביעה בחודש נובמבר 2010 (להלן: "תקופת החוב").
הנתבעת 1 (להלן: "מוצרי בטון ביאליק") הינה חברה בע"מ אשר הוקמה בשנת 1979 ועיסוקה ייצור מוצרי בטון. בעלי המניות בחברה, בהתאם לתדפיס רשם החברות, הינם הנתבעים 4 ו-5, בחלקים שווים. בחודש פברואר 2005 העבירה נתבעת 4 את מניותיה בחברה לנתבע 5 ולרעייתו- הנתבעת 6. החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2002.
הנתבעת 2 (להלן: "מוצרי בטון דהל") הינה חברה בע"מ, אשר הוקמה בשנת 2002 ועיסוקה ייצור מוצרי בטון. בעלת המניות היחידה בחברה ומנהלת החברה הינה הנתבעת 6 – רעייתו של הנתבע 5. פעילות החברה הופסקה בשלהי שנת 2005 או בסמוך לכך.
הנתבעת 3 (להלן: "מוצרי בטון אופק") הינה חברה בע"מ, אשר נוסדה בשנת 2005 תחת השם "מוצרי בטון ביאליק (דהל – ס.פרץ 2005) בע"מ" ועיסוקה גם כן בייצור מוצרי בטון. מנהל החברה הינו הנתבע 5 ובעלי מניותיה הן החברה עצמה וחברת ל.ר. אופק בניה ותשתית בע"מ. יצוין, כי הנתבעת 2 – מוצרי בטון דהל - הייתה בעלת מניות בנתבעת 3, יחד עם חברת ס.פרץ בונה הצפון 1987 בע"מ (להלן: "ס. פרץ בונה הצפון"), עד להעברת מניותיה בחודש מרץ 2007 לנתבעת 3, בטרם שונה שמה.
הנתבעת 4 (להלן: "רות") הייתה בעלת מניות ומנהלת מוצרי בטון ביאליק, עד להעברת מניותיה כאמור.
הנתבע 5 (להלן: "שמעון") הינו מי שהקים את הנתבעות 1-3 ואשר היה מנהל ובעל מניות במוצרי בטון ביאליק, מנהל במוצרי בטון אופק ומי ששימש כמנהל בפועל במוצרי בטון דהל.
הנתבעת 6 (להלן: "ליאורה") הינה המנהלת ובעלת המניות היחידה של מוצרי בטון דהל והיא כאמור רעייתו של שמעון.
הנתבעת 7 (להלן: "אסטרון") הינה חברה בע"מ, בעלת הזכויות להירשם כחוכרת לדורות של הנכס, לאחר שרכשה את הזכויות בנכס מאת נתבעים 5 ו-6, שמעון וליאורה דה האז, ביום 7.8.2007, והנכס הוחזר לחזקתה ביום 13.5.2010.
בהתאם לספרי התובעת, מוצרי בטון ביאליק (היא הנתבעת 1) נרשמה כבעלים ומחזיקה בנכס בכל התקופה הרלבנטית, כאשר בפועל הנתבעות 2, 3 ו-7 החזיקו בנכס. הנתבעים נדרשו לשלם את סכום החוב ומשעה שהחוב לא נפרע, הוגשה התובענה דנן, המייחסת את החוב גם לחברות האחרות, מלבד מוצרי בטון ביאליק וכן לבעלי המניות בחברות, מכוח דוקטרינת הרמת מסך.
במהלך ניהול התביעה דנא, הוכרז שמעון דה האז– הנתבע 5 - כפושט רגל וההליכים כנגדו הוקפאו.
התביעה כנגד רות – הנתבעת 4 – נדחתה בהסכמה (כאמור בפרוטוקול מיום 15.9.2013) וכנגד אסטרון – נתבעת 7 – ניתן פסק דין בהסכמה (מיום 15.9.2013), לפיו חויבה לשלם לתובעת סך של 7,500 ₪ ב- 7 תשלומים שווים.
בנוסף, אסטרון וצד ג' 3 הגיעו להסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין.
בסיכומיה עתרה התובעת לחיוב הנתבעות 2 ו-3 והנתבעת 6 בסכום החוב, מכוח עילת הרמת מסך בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות") ומכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") .
טענות התובעת
לטענת התובעת, הגם שמוצרי בטון ביאליק נרשמה בספרי התובעת כבעלים וכמחזיקה בנכס, הלכה למעשה, הנתבעים 2-6 עומדים מאחוריה ויש לחייבם בסכום החוב יחד ולחוד.
התובעת הוסיפה, כי במהלך שמיעת הראיות התברר כי הנתבעות 2 ו-3 הן אשר החזיקו בנכס בתקופת החוב ומשכך, יש לחייבן בסכום החוב.
לטענת התובעת, הנתבעים השתמשו לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עת הקימו חברה חדשה הנכנסת לנעלי החברה הקודמת וממשיכה את פעילותה וחוזר חלילה.
לטענת התובעת, הנתבעת 2 נכנסה לנעלי הנתבעת 1 והנתבעת 3 נכנסה לנעלי הנתבעת 2, כאשר בכל פעם מוקמת חברה אחרת אשר נכנסת בנעלי קודמתה וממשיכה את פעילותה שעה שפעילות החברה הקודמת נפסקת.
התובעת טוענת כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעות 1-3 אשר כולן רשומות וממוקמות באותה כתובת עם מספר טלפון זהה ועיסוק זהה.
לטענת התובעת, בין החברות היה ערבוב נכסים ולמעשה שרשור החברות נועד כדי להתחמק מתשלום החובות לנושים, לרבות התובעת. כך, נתבעים 4 ו-5 שילמו חלק מחוב נתבעת 1 באמצעות המחאות של נתבעת 3. כך, כלי הרכב אשר שימשו את הנתבעת 2 הועברו לשימושה של הנתבעת 3.
בסיכומיה טענה התובעת, כי לאחר שלב שמיעת הראיות, עולה כי מוצרי בטון דהל (הנתבעת 2) ומוצרי בטון אופק (הנתבעת 3) הן חברות אשר נשלטו על ידי שמעון – הנתבע 5, ואשר הוקמו כדי להימלט מן הנושים והתובעת בכללם.
על כן, התובעת טוענת כי יש להרים את המסך בין החברות ולחייב את הנתבעות 2 ו-3 בסכום החוב, יחד ולחוד.
עוד טוענת התובעת, כי יש לחייב את הנתבעת 6 בסכום החוב, מכוח עילת הרמת מסך. בכתב תביעתה טענה התובעת להרמת מסך כנגד הנתבעת 6 הן לפי חוק החברות הן לפי חוק ההסדרים, ברם בסיכומיה התובעת צמצמה את טענתה להרמת מסך סטטוטורית כנגד הנתבעת 6 לפי חוק ההסדרים בלבד.
לטענת התובעת, הנתבעת 6 הייתה בעלת שליטה בנתבעת 2 ומכוח חוק ההסדרים רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה ובלבד שהתקיימו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת מס הכנסה").
במקרה דנן, טוענת התובעת, כי הנתבעת 2 הפסיקה את פעילותה והיו לה נכסים: שתי משאיות וטנדר, כעולה מן העדויות. על כן, טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעת 6 אישית בסכום החוב.
טענות נתבעות 2 ו-6
הנתבעות 2 ו-6 לא התקשרו מעולם עם התובעת והתקשרות התובעת הייתה רק עם נתבעת 1, כאשר בעלי מניותיה הם נתבעים 4 ו-5.
התביעה מייחסת לנתבעות הנ"ל חובות בגין שנים בהן הנתבעת 2 כלל לא הייתה קיימת, מאחר וזו הפסיקה את פעילותה באופן סופי בשנת 2008 ומניותיה של נתבעת 6 בנתבעת 2 הועברו ביום 28.3.2007.
החל משנת 2005 הנתבעת 3 לבדה, שכרה את הנכס. בחודש מרץ 2007 הנתבעת 2 העבירה כאמור את מניותיה בנתבעת 3 לאחרים.
גם הסכם השכירות שנחתם בין נתבעת 3 (בשמה הקודם) לבין נתבעת 7 מלמד כי אין זיקה בין התביעה לבין נתבעות 2 ו-6.
דרישות התשלום בגין סכום החוב נשלחו אל הנתבעת 1 ובעלי מניותיה – הנתבעים 4 ו-5 ואל הנתבעת 3.
גם התשלומים ששולמו לתובעת בגין השכרת הנכס נמשכו מחשבונה של נתבעת 3.
lawdata - דטהחוק
הנתבעת 6 העידה כי לא הייתה מעורבת כלל בניהול הנתבעת 2 וכי הנתבע 5 הוא אשר ניהל את החברה בפועל ועדותה זו לא נסתרה.
טענת הרמת מסך בין נתבעת 2 לנתבעת 6 נטענה ללא פירוט וללא תשתית עובדתית מפורטת, כאשר הרמת מסך תתאפשר לפי דיני החברות רק בנסיבות חריגות.
לא מתקיימות ההוראות בחוק ההסדרים ובפקודת מס הכנסה באשר לגביית מס מבעל השליטה שעה שחברה התפרקה/הופסקה פעילותה, מאחר ולליאורה לא הועברו נכסים מהנתבעת 2 כעולה מן העדויות, כאשר העברת נכסים לבעל השליטה הינה תנאי להרמת המסך לפי חוק ההסדרים.
דיון והכרעה
1. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של אלי מלכה – פקיד גבייה במחלקת עסקים אצל התובעת. מטעם נתבעת 2 הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע 5 אשר שימש כמנהלה. הנתבעות 4 ו-6 הגישו תצהירי עדות ראשית שלהן ומטעם אסטרון - הנתבעת 7 הוגש תצהיר עדות ראשית של גדעון שמי – הבעלים והמנהל של אסטרון. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם בפניי. בנוסף, הצדדים הגישו מסמכים שונים, לרבות תדפיסים מרשם החברות, שטרי העברת מניות, דו"חות חיובי מיסים, דרישות לתשלום החוב, הסכמי רכישה ושכירות ותכתובות.
הנתבעת 3 לא התגוננה כנגד התביעה.
כאמור, נוכח פסקי הדין החלקיים אשר ניתנו במסגרת ההליך דנן והקפאת ההליכים כנגד הנתבע 5 נוכח הכרזתו כפושט רגל, נותר להכריע בתביעת התובעת ביחס לנתבעות 2, 3 ו-6 ובהודעת הצד השלישי כנגד צד ג' 1 (היא הנתבעת 3).
2. בטרם אפנה לדיון בטענות הצדדים, יצוין כי ביום 16.12.2010, לאחר הגשת הסיכומים על ידי בעלי הדין, הגישו הנתבעות 2 ו-6 בקשה לצירוף החלטת הנאמן לנכסי החייב שמעון דה האז – הנתבע 5, אשר דוחה את תביעת החוב אשר הגישה התובעת כנגד החייב שמעון ואשר לטענתה שומטת את הטענות כנגד הנתבעות 2 ו-6, נוכח נימוקי החלטת הנאמן ביחס לעילת הרמת מסך.
בהחלטתי מיום 17.12.2013 אפשרתי לתובעת להגיב לבקשת הצירוף הנ"ל וזו לא הוגשה עד ליום כתיבת פסק הדין.
לגופו של עניין, לא מצאתי כי החלטת הנאמן בתביעת החוב של התובעת כנגד הנתבע 5 שומטת את הקרקע תחת השאלות הטעונות דיון והכרעה בענייננו, כטענת הנתבעות. החלטת הנאמן ניתנה ביחס לטענות ולראיות אשר הובאו בפניו במסגרת תביעת החוב כנגד החייב והיא אינה מייתרת את הדיון בטענות התובעת כנגד הנתבעות דנא.
3. על מי מוטלת החובה לשלם את סכום החוב?
במסגרת סעיפים 250-251 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), ניתנה לרשות המקומית סמכות כללית לחוקק חוקי עזר ולהטיל אגרות והיטלים על כל אדם, לרבות מחזיק ובעלים של נכס.
הגדרת בעל נכס בפקודת העיריות הינה: "לרבות אדם המקבל, או הזכאי לקבל, הכנסה מנכס, או שהיה מקבלה אילו היה הנכס נותן הכנסה, בין בזכותו הוא ובין כבא כוח או כנאמן, בין שהוא הבעל הרשום של הנכס ובין שאיננו הבעל הרשום, וכולל שוכר או שוכר משנה ששכר נכס לתקופה שלמעלה משלוש שנים";
מחזיק מוגדר כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון";
בצד פקודת העיריות, ישנם דברי חקיקה נוספים מכוחם מוטלים תשלומי חובה, כגון: חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק הביוב") ופקודת העיריות (אספקת מים)- 1936.
מכוח סמכותה הכללית של הרשות המקומית לפי פקודת העיריות, הרשות המקומית רשאית להטיל את החיוב גם על המחזיק בנכס, למעט היטלי ביוב, לגביהם חוק הביוב קובע במפורש כי יש לחייב בהיטל את בעל הנכס [סעיף 17 לחוק הביוב, עובר לתיקון מס' 7 בסעיף 75 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009; עפר שפיר אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות, כרך א (מהדורה שנייה, 2005), עמ' 81], כאשר בעל נכס בחוק הביוב מוגדר כמי שהוא בעל נכס לעניין ארנונת עירייה או מועצה מקומית, ועל כן נכלל בהגדרת "בעל נכס" בפקודת העיריות.
תשלומי החובה המרכיבים את סכום החוב כוללים כאמור תשלומי ארנונה, חיובי מים, אגרת ביוב, אגרת שלטים ועוד.
מצד הנתבעים לא הועלתה טענה כלשהי באשר לרכיבי סכום החוב ולגובהו, כמו גם ביחס לסמכות התובעת להטיל עליהם אי אלו מתשלומי החובה הנ"ל מכוח מעמדם בנכס כשוכרים ומחזיקים, כפי שיבואר להלן.
ארנונה - החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית בגין נכס חלה על המחזיק בנכס, המוגדר בסעיף 326 לפקודת העיריות כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון".
עוד קובעת פקודת העיריות כי על בעלים או מחזיק בנכס החייב בארנונה להודיע בכתב לעירייה על חדילתו מהחזקת הנכס, כתנאי לאי חיובו בתשלום ארנונה ממועד מסירת ההודעה ואילך (סעיפים 325-326 לפקודת העיריות).
כאמור, בספרי התובעת, הנתבעת 1 הייתה רשומה כמחזיקה בנכס במשך כל התקופה הרלבנטית. בפועל, הנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה בשנת 2002.
הנתבע 5 – שמעון דה האז – מנהלה של הנתבעת 3 ומי שהיה הרוח החיה מאחורי הקמת הנתבעות 1-3, העיד בנוגע לזהויות המחזיקים בנכס בתקופת החוב, כדלקמן (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 22-31):
משנת 1979 ועד 2002 החזיקה בנכס הנתבעת 1;
משנת 2002 ועד לשנת 2005 החזיקה בנכס הנתבעת 2;
משנת 2005 ועד שנת 2010 החזיקה בנכס הנתבעת 3, כאשר עד לשנת 2007 שמה של החברה היה "מוצרי בטון ביאליק (דהל – ס.פרץ 2005) בע"מ" ומשנת 2007 עד שנת 2010 החזיקה בנכס הנתבעת 3 בשמה הנוכחי.
גם רות העידה, כי הנתבעת 2 החזיקה בנכס החל משנת 2002, ברם לא ידעה להשיב שמא זו שהמשיכה להחזיק בנכס גם בשנת 2005 (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 28-32). ליאורה, בעלת השליטה בנתבעת 2 לא ידעה לומר עד מתי הנתבעת 2 החזיקה בנכס (עמ' 21, ש' 29).
מנהל אסטרון העיד, כי אכן השכיר לנתבעת 3 את הנכס בהתאם להסכם שכירות מיום 7.8.2007, בד בבד עם רכישת הנכס מבני הזוג דה האז -הנתבעים 5 ו-6 (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 3-12). יחד עם זאת, העיד כי הנתבעת 3 החזיקה בפועל בנכס במשך שנים לפני חתימת הסכם השכירות (עמ' 15, ש' 13-19).
4. ממסמכי רשם החברות (נספח ד' לתצהיר התובעת, מסומן ת/1) עולה, כי הנתבעת 3 נוסדה ביום 28.9.2005 תחת השם "מוצרי בטון ביאליק (דהל – ס.פרץ 2005) בע"מ" וביום 7.4.2008 שינתה את שמה לשם הנוכחי.
הנתבעת 3 שלחה לתובעת הודעה בכתב לפיה היא אינה מחזיקה בנכס החל מיום 13.5.2010 (ת/1, נספח ו') וכי את הדרישות לתשלום ממועד זה יש להפנותן לאסטרון – בעלת הזכויות בנכס.
נוכח ייסודה של הנתבעת 3 בסוף חודש ספטמבר 2005 ונוכח עדותו של הנתבע 5 כי הנתבעת 2 החזיקה בנכס עד שנת 2005, בהעדר הסכם שכירות/ אסמכתא אחרת בדבר המועדים המדויקים בהם החזיקה הנתבעת 2 בנכס, הנני קובעת כי הנתבעת 2 החזיקה בנכס, לכל הפחות, עד לחודש 9/2005.
מטעם הנתבעת 3 לא הוגש כתב הגנה ולא נמסרה כל גרסה באשר למועד תחילת ההחזקה בנכס, ועדותו של הנתבע 5, אשר שימש בין היתר כמנהל הנתבעת 3, לא נסתרה בעניין זה.
לאור האמור לעיל הנני קובעת כי המחזיקות בנכס בתקופת החוב הן לקמן:
מחודש מרץ 2005 ועד לחודש ספטמבר 2005 – הנתבעת 2.
מחודש אוקטובר 2005 ועד ליום 12.5.2010 – הנתבעת 3.
מיום 13.5.2010 ועד 31.10.2010 (לפי הצהרת התובעת)– הנתבעת 7.
5. הרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות
סע' 6(א) לחוק החברות קובע כדלקמן:
"6. הרמת מסך
(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה.
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".
הרמת מסך ההתאגדות הנה ייחוס זכויות וחובות של חברה לבעלמניה בה ולחילופין, ייחוס זכויות וחובות של בעל מניה לחברה, כאשר לרוב עסקינן בייחוס חובות של חברה לבעל מניותיה [ראו: יוסי כהן בספרו דיני חברות חלק ראשון (מהדורה מורחבת, התשס"ז – 2007), עמ' 364].
נוסח סעיף 6 הנ"ל לחוק החברות הנו הנוסח העדכני של הסעיף, כפי שתוקן בתיקון מס' 3, מיום 17.3.05.
תיקון מס' 3 צמצם את העילות להרמת מסך, בקובעו כי רק במקרים חריגים, שבהם נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן שיש בו כדי להונות נושה או לפגוע בתכלית החברה, כאמור לעיל, יהא בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה [ראו י' גרוס חוק החברות החדש (מהדורה רביעית – נובמבר 2007), עמ' 70].
על התובע, העותר להרמת מסך, להניח תשתית עובדתית רצינית ומבוססת, אשר תשכנע את בית המשפט לנקוט צעד קיצוני מעין זה, בפרט אם מקורה של העילה להרמת המסך בטענות תרמית והונאה [יוסי כהן דיני חברות, עמ' 370-372].
6. באשר לנתבעת 6, התובעת טענה בכתב התביעה כי זו הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כנושאת משרה ו/או בעלת שליטה בנתבעת 2, מתוך כוונה להתחמק מתשלום המיסים ובידיעה ברורה כי אין לנתבעת 2 כוונה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת.
טענות אלה הושמטו מסיכומי התובעת, אשר עתרה בסיכומיה לחיוב הנתבעת 6 בסכום החוב רק מכוח חוק ההסדרים. משכך, איני נדרשת לדון בתחולת סעיף 6 לחוק החברות ביחס לליאורה.
למותר להוסיף ולציין, כי התובעת לא הוכיחה כי קמה אחריות אישית של ליאורה, כבעלת מניות, לחובות הנתבעת 2, ומעדותה של ליאורה – עדות שלא נסתרה - עולה כי זו לא הייתה מעורבת בניהול החברה ובנעשה בה וכי מלאכת הניהול בוצעה על ידי בעלה – שמעון, כאשר ליאורה רק רשומה כבעלת המניות (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 30 – עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 21; עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 5-6).
התובעת לא הוכיחה כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות אשר יש בו כדי להצדיק הרמת מסך בין ליאורה לבין הנתבעת 2.
כמו כן, התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי התקיים אצל ליאורה יסוד המודעות לעוולות בגינן מתבקשת הרמת מסך, כנדרש בסעיף 6(ב) לחוק החברות.
7. בכל הנוגע להרמת מסך בין הנתבעות 2 ו-3 מכוח חוק החברות, דין הטענה להידחות אף היא.
ייאמר כבר, כי התובעת לא פירטה את ההסדר מכוחו היא מבקשת להרים את מסך ההתאגדות בין החברות ולא הניחה תשתית עובדתית ראויה לטענותיה.
כאמור, הנתבעת 2 החזיקה במניות הנתבעת 3 (בטרם שונה שמה) יחד עם חברת ס. פרץ בונה הצפון, בחלקים שווים, עד להעברת מניותיה של הנתבעת 2 לנתבעת 3 ביום 28.3.2007, כך שהנתבעת 2 הייתה חברת אם של הנתבעת 3 עד להעברת מניותיה של הראשונה.
לתצהירו של שמעון צורף שטר העברת מניות המעיד על העברת המניות הנ"ל מהנתבעת 2 לנתבעת 3 (נ/4, נספח ג').
החל מחודש אפריל 2007 מניותיה של הנתבעת 3 הוחזקו על ידי הנתבעת 3 עצמה ועל ידי חברה נוספת בשם ל.ר. אופק בניה ותשתיות בע"מ, כאמור בתדפיס רשם החברות, אשר צורף הן לתצהיר התובעת הן לתצהירי הנתבעים.
ויודגש, כי טענת התובעת כי חברת ל.ר. אופק בניה ותשתיות בע"מ, המחזיקה במחצית ממניות הנתבעת 3, הינה חברה שבבעלות שמעון – הנתבע 5 – לא הוכחה והתובעת לא צירפה אסמכתא המעידה על הבעלות במניותיה של ל.ר. אופק בניה ותשתיות.
8. תיקון מס' 3 בחוק החברות לא התייחס במפורש להרמת מסך באשכול חברות, אך עצם חקיקתו מעידה על מגמת הצמצום בהרמת מסך גם ביחס לאשכול חברות [אירית חביב סגל דיני חברות (תל אביב, התשס"ז- אפריל 2007), 339-340].
קודם לתיקון מס' 3, נטו בתי המשפט לאמץ את מבחן הקרבה כבסיס להרמת מסך, תוך בחינת שיקולי עזר, כגון: האם החברות התנהלו כגוף אחד?, האם עסקינן ביחידה כלכלית אחת כאשר בין החברות הפרדה מלאכותית בלבד?, האם לחברת הבת אין זכות קיום עצמאית? וכד', ורק כאשר לפחות חלק מהתשובות לשאלות אלה נענו בחיוב, נטה בית המשפט להרים מסך בין החברות [ראו: פש"ר (ת"א) 1481/01 שמואל רובננקו נ' שיא החזקות בע"מ (19.7.2001)].
משמע, לא די בקיומם של יחסי קרבה בין החברות כדי להרים מסך, אלא יש להיכנס לעובי הקורה ולבחון כל מקרה לנסיבותיו ובהעדר תשתית עובדתית מפורטת המצביעה על כך שמדובר ביחידה כלכלית אחת ולמעשה בהפרדה מלאכותית בין החברות, בית המשפט לא יורה על הרמת מסך.
בבואו של בית המשפט לבחון האם יש מקום להורות על הרמת מסך בין חברות, עליו לבדוק האם נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות כך שהחברה נוהלה במימון דק, תוך פגיעה בתכלית החברה או שנוסדה למטרות תרמית והונאה. לשם כך, יש להוכיח כי בעליה של חברת האם או אורגן אחר שלה עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות (אירית חביב סגל דיני חברות הנ"ל, עמ' 340).
9. בנדון דידן, הנתבעת 2 קמה מיד לאחר שנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה והמשיכה את עסקיה של הנתבעת 1 באותה כתובת, כאשר בעלת המניות בנתבעת 2 הינה רעייתו של הנתבע 5 – בעל מניות בנתבעת 1, וכאש הנתבע 5 מנהל את החברות. יצוין, כי החוב לתובעת החל להצטבר רק בשנת 2005.
במשך כל תקופת החוב, נותרה הנתבעת 1 רשומה כמחזיקה בנכס בספרי התובעת, הגם שהפסיקה את פעילותה כבר בשנת 2002, שעה שהנתבע 5 פעל להקמת חברות כשהאחת מתחילה לפעול עת קודמתה חדלה מפעילות, תוך המשך אותה פעילות, באותה כתובת ובאותם משרדים, כאשר הנתבע 5 העיד על העברת הציוד – משאית וטנדר - מהנתבעת 2 לנתבעת 3 לצורך המשך הפעילות העסקית (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 2-3) וכאשר הוא משמש כמנהל בכל אחת מן החברות.
הנתבעת 3 הוקמה בספטמבר 2005, והנתבעת 2 הפסיקה את פעילותה באופן סופי, לכל המאוחר, בתחילת שנת 2006 (עמ' 23, ש' 27-31). עת חדלה לפעול הנתבעת 2, המשיכה הנתבעת 3 את אותה פעילות עסקית, באותה כתובת ובאותו נכס, תחת ניהולו של הנתבע 5. עם הקמתה של הנתבעת 3, בשנת 2005, הנתבעת 2 גם החזיקה בחלק ממניותיה, עד להעברת המניות בשנת 2007 כאמור לחברה אחרת.
10. לטענת התובעת, הקמת מספר חברות הממשיכות באותה פעילות, באותה כתובת, תוך אי תשלום חובות מיסים עירוניים לתובעת, מעידה על כך שנעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ומשכך יש להרימו. עוד טענה התובעת, כי השימוש באותם כלי רכב בנתבעת 2 ובנתבעת 3 מעיד על כך שהיה ערבוב נכסים בין החברות וכי למעשה הן התנהלו כגוף כלכלי אחד.
טענות אלו, כאמור, נטענו ללא הבאת תשתית עובדתית מפורטת לתמיכתן ונטענו בצורה לקונית ביותר, ללא ביסוס ראוי.
בית המשפט העליון קבע כי לא די בהקמת מספר חברות, גם כאשר מדובר בחברות משפחתיות, ובניהולן על ידי אותו גורם, בכדי להצדיק הרמת מסך על הטוען להרמת מסך להוכיח כי היה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, בהקמת החברות ללא צידוק כלכלי או כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסים בכדי להתחמק מתשלום חובות [ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (23.3.2011) (להלן: "פס"ד שפירא")].
עוד קבע בית המשפט בפס"ד שפירא כי אי תשלום חובות ארנונה אינה הוכחה כשלעצמה כי החברה נוהלה במימון דק.
מחומר הראיות שהונח בפניי, לא הוכח כי הנתבעת 3 הוקמה כדי להתחמק מחיובי הנתבעת 2 לתובעת. התובעת לא הביאה ראיות באשר להתנהלותן של הנתבעות 2 ו- 3, למצבה החשבונאי של נתבעת 2 עת חדלה מפעילות ולמצבת הנכסים של החברות. לא הוצגו ראיות להברחת נכסים. עדותו של שמעון, לפיה המשאית והטנדר אשר שימשו את נתבעת 2 שימשו גם את נתבעת 3, אינה מלמדת, מניה וביה, על ערבוב נכסים וניהול החברות כגוף כלכלי אחד.
לא הוכח האם כלי רכב אלה היו רשומים על שם נתבעת 2 והאם הועברו לנתבעת 3 בתמורה או שלא בתמורה. כמו כן, התובעת לא הוכיחה האם נתבעת 2 "גלגלה" חובות לנתבעת 3 והתחמקה מפירעון חובות לנושיה.
טענת התובעת, לפיה ניתן ללמוד על ערבוב נכסי החברות אף מכך שהנתבעת 2 שילמה חלק מחובותיה לתובעת באמצעות שיקים של נתבעת 3 (אשר לא כובדו), דינה להידחות.
השיקים אשר צורפו לתצהירו של אלי מלכה, פקיד הגבייה מטעם התובעת (ת/1, נספח ט) נושאים תאריכים בהם הנתבעת 3 היא אשר החזיקה בנכס ולא הנתבעת 2. כמו כן, התובעת לא חקרה את שמעון בעניין זה, אשר שימש כמנהל בשתי החברות. למעשה, חקירתו הנגדית של שמעון, אשר היה המנהל בשתי החברות ומי שפעל להקמתן, הייתה לקונית לחלוטין, בכל הנוגע להוכחת הערבוב הנטען. חקירתו הנגדית התמקדה בבירור זהויות המחזיקים בנכס לאורך תקופת החוב והפסקת הפעילות של החברות.
מהמקובץ לעיל, שוכנעתי כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי הנתבעות 2 ו-3 עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות, בכדי להתחמק מחובותיהן כלפי העירייה, ובאופן המצדיק הרמת מסך בין הנתבעות 2 ו-3 לפי דיני החברות.
לעניין הקושי בגביית חובות ארנונה מחברות פרטיות אשר מפסיקות פעילותן אומר המשנה לנשיאה – השופט ריבלין, כי לשם כך הוסדר המנגנון בחוק ההסדרים המאפשר גבייה ישירה מבעלי השליטה, בכפוף לקיום התנאים שם (פס"ד שפירא, פסקה 7) ולהלן אבחן תחולתו של חוק ההסדרים בענייננו.
11. הרמת מסך מכוח חוק ההסדרים
כחלק מהצעדים אשר נועדו להקל על הרשויות המקומיות את גביית המיסים ועל מנת למנוע התחמקות של חברות מתשלום ארנונה לאחר הפסקת פעילותן, חוקק סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הקובע מעין הרמת מסך סטטוטורית רחבה, בניגוד לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת הרווח בדיני החברות, ומאפשר לחייב בעל שליטה בחברה פרטית בחובות הארנונה של החברה בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [עת"מ (ת"א) 3208/08 לוי נ' עיריית בת ים (2.10.2013)].
וזו לשון הסעיף:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים".
סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, קובע את הנסיבות בהן תותר הרמת המסך לפי חוק ההסדרים, כדלקמן:
"(א) (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."
משילוב שני הסעיפים הנ"ל עולה, כי על מנת שרשות מקומית תוכל לגבות חוב ארנונה של החברה מבעלי השליטה בה, נדרש כי יתקיימו התנאים הבאים:
1. החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים;
2. החוב הוא חוב ארנונה סופי;
3. החברה לא פרעה את החוב;
4. החברה הפסיקה את פעילותה;
5. הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה;
6. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.
סעיף 119א(א)(3) לפקודה מקים חזקה עובדתית שבחוק, לפיה "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה", כלומר, בהתקיימם של חמשת התנאים הראשונים, אשר הנטל להוכחתם מוטל על התובעת, הרשות תהייה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון לפיו בעל השליטה קיבל לידיו נכסי החברה, וכך תוכל לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה עצמו. חזקה זו, אשר הוכרה כ "חזקת ההברחה" ניתנת לסתירה, ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על ידי בעל השליטה בחברה, כך שהנטל הוא על בעל השליטה להוכיח כי לא הועברו אליו נכסים מהחברה החייבת, ללא תמורה או בתמורה חלקית [עת"מ (חי') 26026-05-12 כהן נ' עיריית חיפה (26.7.2012), עת"מ (ת"א-יפו) 1311/07 רובינשטיין נ' עיריית רעננה (16.10.2007), להלן: "פס"ד רובינשטיין"].
12. לית מאן דפליג, כי בענייננו התקיימו חמשת התנאים הראשונים, כאשר למעשה טענתן היחידה של הנתבעות 2 ו- 6 לעניין אי החלת הרמת המסך לפי חוק ההסדרים, נוגעת לתנאי השישי, שעה שלטענתן לא הוכח כי לליאורה הועברו נכסים מהנתבעת 2.
באשר להפסקת פעילות החברה – הנתבעים הם אשר השלימו את החסר, כאשר הנתבע 5 העיד כי הנתבעת 2 הפסיקה את פעילותה באופן סופי לכל המאוחר בתחילת שנת 2006.
נוכח שיעורי האחזקה של הנתבעת 6 (ליאורה) בהון המניות של הנתבעת 2, לפי תדפיס רשם החברות, פשיטא כי ליאורה הייתה בעלת שליטה בהתאם להגדרת בעל שליטה בסעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה – מי שמחזיק, לבדו או ביחד עם קרובו, ב- 10% לפחות מהון המניות שהוצא או מכוח ההצבעה.
ודוק: ההגדרה של "בעל שליטה" בפקודת מס הכנסה מושתתת על שיעורי החזקה פיסית בהון המניות, ולא על יכולת שליטה או ניהול בחברה, שעה שכוונת המחוקק הייתה לכלול גם שליטה פורמאלית בחברה, בכדי למנוע התחמקות מתשלום חוב ארנונה באמצעות רישום המניות על שם בן משפחה באופן פורמאלי [ת"א (שלום י-ם) 1180/06 עיריית ירושלים נ' ק.קצמן בע"מ (26.9.2011), להלן "פס"ד קצמן"].
13. באשר לקיומו של התנאי השישי – לפיו הנתבע קיבל לידיו נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית, אין הרשות נדרשת להוכיח תנאי זה, ועומדת לטובתה חזקה עובדתית, לפיה פירוק או הפסקת פעילות כלכלית של חברה פרטית אשר לא פרעה חובות לרשות המקומית, יוצרים חזקה כי הנכסים בחברה החייבת עברו לבעלי השליטה [רע"א 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד – מונסון (25.10.2012)].
כאמור, הנטל לסתור חזקה זו מוטל על הנתבע ועליו להראות כי לא היו לחברה נכסים או כי לא הועברו אליו נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית (ראו פס"ד רובינשטיין), זאת מאחר והמידע בדבר נכסי החברה מצוי בידיעתו או בשליטתו.
בנדון דידן, הנתבע 5 הודה כי ציוד שהיה ברשות הנתבעת 2 עבר לנתבעת 3, כאשר לטענתו מדובר ברכב מסוג טנדר ומשאית אחת (לגרסתו, היו שתי משאיות אך אחת מהן נגנבה, מבלי שתמך טענה זו בדבר גניבה בראיה כלשהי), ברם לא נטען ולא הוכח כי כלי הרכב הנ"ל הועברו בתמורה אם לאו, ככל שהתקבלה תמורה – למי ניתנה ומה הייתה מצבת נכסי הנתבעת 2 עת חדלה מפעילותה.
בנסיבות אלה, משלא הוכח כי לנתבעת 6 לא הועברו נכסים מהנתבעת 2, כאשר מעדות הנתבע 5 עולה כי אכן היו נכסים, ומשלא הוגש אישור של רו"ח או דו"ח כספי המעיד אחרת, הרי שיש להשית על הנתבעת 6 את חוב הארנונה של הנתבעת 2 לתובעת [ראו: עת"מ (ת"א) 3208-08 לוי נ' עיריית בת ים הנ"ל וכן ת"א (שלום י-ם) 14030/08 עיריית ירושלים נ' בד רץ בע"מ (17.7.2013), שם חייב בית המשפט את בעלי השליטה בחוב הארנונה מאחר וצירפו דו"ח המעיד על נכסי החברה ושווי הרכוש שנותר, אך לא מסרו גרסה באשר להעברתו/מכירתו של רכוש זה].
ודוק: סוג החוב עליו חל ההסדר בחוק ההסדרים הוא בגין חוב ארנונה בלבד ולא ניתן לגבות מבעלי השליטה חובות אחרים כגון: מים, ביוב וכיוצא באלה, כנטען על ידי התובעת [ראו: פס"ד רובינשטיין]. על כן יש לצמצם את דרישת התשלום אך לרכיב ארנונה כללית.
14. מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת 2 החזיקה בנכס מחודש מרץ 2005 ועד לחודש ספטמבר 2005, הרי שעל הנתבעת 6 לשאת בחוב הארנונה שהצטבר בגין תקופה זו.
הנתבעים לא חלקו על גובה סכום החוב בהתאם לאמור בפנקסי התובעת, אך מאחר ורישומי התובעת כוללים פירוט בדבר חובות ארנונה שנתיים, על התובעת להגיש אסמכתא מתאימה בדבר חוב הארנונה היחסי בגין התקופה האמורה.
15. בכל הנוגע לחיוב הנתבעות 2 ו-3, הרי שהתובעת לא העלתה בסיכומיה כל טענה להרמת מסך לפי חוק ההסדרים בין נתבעות אלו. טענתה היחידה היא כי המדובר בשתי חברות אשר מהוות גוף כלכלי אחד ומשכך יש לחייבן בסכום החוב, ללא התייחסות לעילה מכוחה יש לחייבן.
לגופו של עניין, הנתבע 5 העיד כי חלק מנכסי הנתבעת 2 הועבר לנתבעת 3 (טנדר ומשאית אחת) כאמור, כך שלפי סעיף 119א(א)(1) לפקודת מס הכנסה ניתן לגבות את חוב הארנונה של הנתבעת 2 (אשר פעילותה הופסקה) ממי שקיבל את הנכסים כאמור.
בית המשפט בפס"ד קצמן דן באפשרות של חיוב תאגיד בחוב ארנונה של תאגיד אחר, אליו הועברו נכסים מהתאגיד החייב, ביחס לחלופה 119א(א)(2) והגיע למסקנה כי למעשה לא ניתן לגבות את החוב מהתאגיד עצמו, אלא ישירות מבעל השליטה של התאגיד אליו הועברו הנכסים.
מסקנה זו של בית המשפט נשענה על לשון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, העוסק בגביית חוב ארנונה מבעל שליטה בלבד, כאשר קריאת סעיף זה עם החלופות שבסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מביאה לפרשנות לפיה ניתן לגבות את החוב מבעלי השליטה בלבד ולא מן התאגיד הנעבר, להבדיל מחוב מס הכנסה הניתן לגבייה ישירות מהתאגיד הנעבר [ראו פס"ד קצמן והפסיקה הנזכרת שם].
על פס"ד קצמן הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 6022-10-11), אשר נדחה וכן בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 362712), אשר נדחתה מן הטעם כי לא הייתה הצדקה לדיון נוסף, ללא התייחסות לטענות גופן באשר לפרשנות בית המשפט ביחס לחיוב בעלי שליטה בלבד בתאגיד מכוח הוראות חוק ההסדרים ופקודת מס הכנסה.
לדידי, יש לקרוא את חלופה 119א(א)(1) יחד עם חלופה (3), בה נקבע כי מבלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), כאשר חברה חדלה מפעילות ונותר חוב מס (ובענייננו, חוב ארנונה) קמה חזקת ההברחה לפיה הועברו הנכסים לבעל השליטה. דהיינו, גם כאשר הועברו נכסים מחברה שהפסיקה פעילותה לגורם אחר, ובעניינו – לנתבעת 3, לפי חלופה (1), הרי שלפי פסקה (3), יש לראות את העברת הנכסים ככזו שהועברה אל בעל השליטה ולכן יש לראות את הנכסים אשר הועברו אל הנתבעת 3 ככאלה שהועברו לבעלי השליטה בה.
בנדון דידן, בעלי השליטה בנתבעת 3 כלל לא נתבעו במסגרת ההליך דנן ולא היו צד להליכים, כך שלא ניתן להחיל לגביהם את ההסדר האמור בחוק ההסדרים ביחס לחוב הארנונה של הנתבעת 2.
חיוב הנתבעת 3 כמחזיקה
16. לאחר שמיעת הראיות בתיק התברר כי הנתבעת 2 הפסיקה את פעילותה כבר בסוף שנת 2005 ולכל המאוחר בתחילת 2006 וכי הנתבעת 3 החזיקה בנכס כמעט במשך כל תקופת החוב (משלהי שנת 2005 ועד לאמצע שנת 2010). עדויות הנתבעים בדבר אחזקת הנכס על ידי הנתבעת 3 בצירוף הסכם השכירות בין הנתבעת 3 לנתבעת 7 לא נסתרו והנתבעת 3 לא התגוננה כנגד התביעה אשר הוגשה כנגדה (ראו דיון בפסקה 4 הנ"ל). משכך, על הנתבעת 3 מוטלת החובה לשלם את חלקו הארי של חוב הארנונה מכוח היותה מחזיקת הנכס בפועל.
מאחר והנתבעת 3 הודיעה לתובעת בכתב על הפסקת החזקתה בנכס החל מיום 13.5.2010, הרי שנוכח הודעתה זו ועזיבתה את הנכס, אין לחייבה בתשלומי חובה כלפי התובעת, מהמועד בו חדלה להחזיק בנכס ואילך.
לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת 3 לשלם לתובעת את תשלומי החובה בגין הנכס מיום 1.10.2005 ועד ליום 12.5.2010.
הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 3
17. כאמור, המודיעה לצד ג' – אסטרון - בעלת הזכויות להירשם כחוכרת לדורות של הנכס, חויבה בפסק דין, בהסכמתה, לשלם לתובעת סך של 7,500 ₪ בגין חוב ארנונה לתקופה שבין אמצע חודש מאי 2010 (החל מעזיבתה של הנתבעת 3 את הנכס) ועד לאוקטובר 2010.
לטענת אסטרון, יש לחייב את הנתבעת 3 לשלם לה כל סכום בו תחויב כלפי התובעת, מכוח הסכם השכירות אשר נחתם בינה לבין הנתבעת 3 (נ/1,נספח א') לפיו השכירה אסטרון את הנכס לנתבעת 3 (היא צד ג' 1) מיום 1.10.2007 עד 30.9.2012 (להלן: "הסכם השכירות").
לטענת אסטרון, על פי הסכם השכירות, הנתבעת 3 חייבת לשאת בכל תשלומי החובה על הנכס ובכללם תשלומי ארנונה בגין תקופת השכירות המוסכמת וכי חובה זו מוטלת עליה גם אם נטשה את הנכס בטרם תמה תקופת השכירות על פי ההסכם (סעיפים 6 ו-14 להסכם השכירות).
לטענת אסטרון, הנתבעת 3 הודיעה לה באופן חד צדדי על עזיבת הנכס (נ/1, נספח ב') ובתגובה השיבה לה אסטרון כי הנתבעת מחויבת לתשלום דמי שכירות ויתר החיובים המוטלים עליה כשוכרת עד אשר יימצא שוכר חלופי לנכס (נ/1, נספח ג'). יצוין, כי כנגד הנתבעת 3 תלויה ועומדת תביעה נפרדת של אסטרון בגין אי תשלום דמי שכירות (במסגרת ת.א. (חי') 14305-12-11).
גדעון שמי – בעליה ומנהלה של אסטרון – הצהיר כי הנכס נותר ריק עד אשר אסטרון מצאה שוכר אחר עמו נחתם הסכם שכירות ממרץ 2012 (ההסכם הנוסף צורף כנספח ד' לתצהירו). עדותו זו של גדעון לא נסתרה.
18. הנתבעת 3 – היא צד ג'1 – לא התגוננה כנגד הודעת צד ג' אשר הוגשה כנגדה.
מעיון בהסכם השכירות עולה כי הצדדים הסכימו על תקופת שכירות בת 5 שנים, עד ליום 30.9.2012 ועל תקופות אופציה נוספות, מעבר לתקופת השכירות. הודעתה של הנתבעת 3 מחודש מאי 2010, לפיה היא אינה מאריכה את האופציה לתקופה נוספת ומודיעה על הפסקת השכירות מסוף חודש מאי 2010 אינה עולה בקנה אחד עם הסכמות הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם השכירות.
תקופות האופציה לפי הסכם השכירות מתחילות מחודש 10/2012 והמועד בו חדלה הנתבעת 3 להחזיק בנכס היה במהלך תקופת השכירות ולא לפני חידוש תקופת אופציה.
נוכח חובות השוכרת לתשלום תשלומי החובה החלים על הנכס במהלך תקופת השכירות ונוכח ההסכמה המפורשת לשאת בתשלומים אלה גם במידה והשוכרת תנטוש את הנכס לפני תום תקופת השכירות, כאמור בהסכם השכירות, ובהעדר טענת אחרת מפי הנתבעת 3, הנני מחייבת את הנתבעת 3 לשלם לאסטרון את הסכום בו חויבה אסטרון כלפי התובעת, בסך של 7,500 ₪.
סוף דבר
19. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה ואני מחייבת את הנתבעות 2, 3 ו-6 לשלם לתובעת כדלקמן:
א. הנתבעות 2 ו-6 תשלמנה לתובעת, יחד ולחוד, את חוב הארנונה החל על הנכס מחודש מרץ 2005 ועד לחודש ספטמבר 2005, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980, מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (2.12.2012) ועד ליום התשלום בפועל.
ב. בנוסף, הנתבעת 2 תשלם לתובעת את חלקה היחסי בתשלומי החובה האחרים החלים על הנכס מחודש מרץ 2005 ועד חודש ספטמבר 2005, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980.
ג. הנתבעת 3 תשלם לתובעת את תשלומי החובה המוטלים על הנכס מחודש אוקטובר 2005 ועד ליום 12.5.2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980, מיום 2.12.2012 ועד ליום התשלום בפועל.
לצורך קביעת סכומי החיוב, על התובעת להגיש, תוך 5 ימים מהיום, תחשיב בגין תשלומי החובה החלים על הנכס בגין התקופות הנ"ל ותחשיב בגין חוב הארנונה היחסי של נתבעת 6, בצירוף אסמכתא מתאימה. חיוב הנתבעים ייכנס לתוקפו עם הגשת תחשיב חוב הנתמך בפנקסי התובעת, כאמור.
ד. בנוסף, כל אחת מן הנתבעות 2, 3 – 6 תשלמנה לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום אשר ייקבע לאחר קביעת סכומי החיוב כמפורט לעיל.
ה. צד ג' 1 (הנתבעת 3) תשלם למודיעה לצד השלישי (הנתבעת 7) סך של 7,500 ₪ מיום 15.9.2013 (מועד מתן פסק הדין כנגד נתבעת 7) ועד היום, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪.
סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
התיק יובא לעיוני למעקב הגשת התחשיב כמפורט לעיל, ביום 8.1.14.
מזכירות בית המשפט תמציא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, א' שבט תשע"ד, 02 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.
נסרין עדוי
בית משפט השלום בחיפה
ת"א 19519-12-10 עירית קרית ביאליק ואח' נ' מוצרי בטון ביאליק בע"מ ואח'
תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני
בפני כב' השופטת נסרין עדוי
התובעת
עירית קרית ביאליק
ע"י עוה"ד מוני עזורה ואח'
נגד
הנתבעים
1.מוצרי בטון ביאליק בע"מ, ח.פ. 510829120
2.מוצרי בטון ביאליק (2002 דהל) בע"מ, ח.פ. 513266361
3.מוצרי בטון ביאליק (ל.ר אופק) בע"מ, ח.פ. 51378492
4.רות להב, ת.ז. 006721070 (ניתן פסק דין)
5.שמעון דה האז, ת.ז. 006884209 (בהקפאת הליכים)
6.ליאורה דה האז, ת.ז. 050545169
נתבעים 2 ו-6 ע"י עוה"ד אליהו עמר ואח'
7.אסטרון עבודות הנדסיות בע"מ, ח.פ. 510504434 (ניתן פסק דין)
נגד
צדדים שלישיים
1. מוצרי בטון ביאליק (ל.ר. אופק) בע"מ ח.פ. 51378492
2. שמעון דה האז, ת.ז. 006884209 (בהקפאת הליכים)
3. רמי לב (ניתן פסק דין)
פסק דין
תביעה לחיוב הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלום מיסים עירוניים בסך של 245,368 ₪, בגין נכס ששימש כעסק למוצרי בטון.
רקע עובדתי
התובעת – עיריית קריית ביאליק, הגישה תביעה כנגד הנתבעים בגין חובות מיסים עירוניים, בסכום מצטבר של 245,368 ₪, ובכללם: חיובי ארנונה כללית, חיובי מים, ביוב, אגרת שלטים, אגרת שמירה, הפרשי מדידות וקרקע תפוסה (להלן: "סכום החוב"), הכל בגין החזקה ושימוש במבנה ברחוב לוי יוסף 4 בקרית ביאליק, הידוע כגוש: 12581, חלקה: 14 (להלן: "הנכס").
התקופה בגינה נצבר החוב הינה מחודש מרץ 2005 ועד להגשת התביעה בחודש נובמבר 2010 (להלן: "תקופת החוב").
הנתבעת 1 (להלן: "מוצרי בטון ביאליק") הינה חברה בע"מ אשר הוקמה בשנת 1979 ועיסוקה ייצור מוצרי בטון. בעלי המניות בחברה, בהתאם לתדפיס רשם החברות, הינם הנתבעים 4 ו-5, בחלקים שווים. בחודש פברואר 2005 העבירה נתבעת 4 את מניותיה בחברה לנתבע 5 ולרעייתו- הנתבעת 6. החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2002.
הנתבעת 2 (להלן: "מוצרי בטון דהל") הינה חברה בע"מ, אשר הוקמה בשנת 2002 ועיסוקה ייצור מוצרי בטון. בעלת המניות היחידה בחברה ומנהלת החברה הינה הנתבעת 6 – רעייתו של הנתבע 5. פעילות החברה הופסקה בשלהי שנת 2005 או בסמוך לכך.
הנתבעת 3 (להלן: "מוצרי בטון אופק") הינה חברה בע"מ, אשר נוסדה בשנת 2005 תחת השם "מוצרי בטון ביאליק (דהל – ס.פרץ 2005) בע"מ" ועיסוקה גם כן בייצור מוצרי בטון. מנהל החברה הינו הנתבע 5 ובעלי מניותיה הן החברה עצמה וחברת ל.ר. אופק בניה ותשתית בע"מ. יצוין, כי הנתבעת 2 – מוצרי בטון דהל - הייתה בעלת מניות בנתבעת 3, יחד עם חברת ס.פרץ בונה הצפון 1987 בע"מ (להלן: "ס. פרץ בונה הצפון"), עד להעברת מניותיה בחודש מרץ 2007 לנתבעת 3, בטרם שונה שמה.
הנתבעת 4 (להלן: "רות") הייתה בעלת מניות ומנהלת מוצרי בטון ביאליק, עד להעברת מניותיה כאמור.
הנתבע 5 (להלן: "שמעון") הינו מי שהקים את הנתבעות 1-3 ואשר היה מנהל ובעל מניות במוצרי בטון ביאליק, מנהל במוצרי בטון אופק ומי ששימש כמנהל בפועל במוצרי בטון דהל.
הנתבעת 6 (להלן: "ליאורה") הינה המנהלת ובעלת המניות היחידה של מוצרי בטון דהל והיא כאמור רעייתו של שמעון.
הנתבעת 7 (להלן: "אסטרון") הינה חברה בע"מ, בעלת הזכויות להירשם כחוכרת לדורות של הנכס, לאחר שרכשה את הזכויות בנכס מאת נתבעים 5 ו-6, שמעון וליאורה דה האז, ביום 7.8.2007, והנכס הוחזר לחזקתה ביום 13.5.2010.
בהתאם לספרי התובעת, מוצרי בטון ביאליק (היא הנתבעת 1) נרשמה כבעלים ומחזיקה בנכס בכל התקופה הרלבנטית, כאשר בפועל הנתבעות 2, 3 ו-7 החזיקו בנכס. הנתבעים נדרשו לשלם את סכום החוב ומשעה שהחוב לא נפרע, הוגשה התובענה דנן, המייחסת את החוב גם לחברות האחרות, מלבד מוצרי בטון ביאליק וכן לבעלי המניות בחברות, מכוח דוקטרינת הרמת מסך.
במהלך ניהול התביעה דנא, הוכרז שמעון דה האז– הנתבע 5 - כפושט רגל וההליכים כנגדו הוקפאו.
התביעה כנגד רות – הנתבעת 4 – נדחתה בהסכמה (כאמור בפרוטוקול מיום 15.9.2013) וכנגד אסטרון – נתבעת 7 – ניתן פסק דין בהסכמה (מיום 15.9.2013), לפיו חויבה לשלם לתובעת סך של 7,500 ₪ ב- 7 תשלומים שווים.
בנוסף, אסטרון וצד ג' 3 הגיעו להסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין.
בסיכומיה עתרה התובעת לחיוב הנתבעות 2 ו-3 והנתבעת 6 בסכום החוב, מכוח עילת הרמת מסך בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות") ומכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") .
טענות התובעת
לטענת התובעת, הגם שמוצרי בטון ביאליק נרשמה בספרי התובעת כבעלים וכמחזיקה בנכס, הלכה למעשה, הנתבעים 2-6 עומדים מאחוריה ויש לחייבם בסכום החוב יחד ולחוד.
התובעת הוסיפה, כי במהלך שמיעת הראיות התברר כי הנתבעות 2 ו-3 הן אשר החזיקו בנכס בתקופת החוב ומשכך, יש לחייבן בסכום החוב.
לטענת התובעת, הנתבעים השתמשו לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עת הקימו חברה חדשה הנכנסת לנעלי החברה הקודמת וממשיכה את פעילותה וחוזר חלילה.
לטענת התובעת, הנתבעת 2 נכנסה לנעלי הנתבעת 1 והנתבעת 3 נכנסה לנעלי הנתבעת 2, כאשר בכל פעם מוקמת חברה אחרת אשר נכנסת בנעלי קודמתה וממשיכה את פעילותה שעה שפעילות החברה הקודמת נפסקת.
התובעת טוענת כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעות 1-3 אשר כולן רשומות וממוקמות באותה כתובת עם מספר טלפון זהה ועיסוק זהה.
לטענת התובעת, בין החברות היה ערבוב נכסים ולמעשה שרשור החברות נועד כדי להתחמק מתשלום החובות לנושים, לרבות התובעת. כך, נתבעים 4 ו-5 שילמו חלק מחוב נתבעת 1 באמצעות המחאות של נתבעת 3. כך, כלי הרכב אשר שימשו את הנתבעת 2 הועברו לשימושה של הנתבעת 3.
בסיכומיה טענה התובעת, כי לאחר שלב שמיעת הראיות, עולה כי מוצרי בטון דהל (הנתבעת 2) ומוצרי בטון אופק (הנתבעת 3) הן חברות אשר נשלטו על ידי שמעון – הנתבע 5, ואשר הוקמו כדי להימלט מן הנושים והתובעת בכללם.
על כן, התובעת טוענת כי יש להרים את המסך בין החברות ולחייב את הנתבעות 2 ו-3 בסכום החוב, יחד ולחוד.
עוד טוענת התובעת, כי יש לחייב את הנתבעת 6 בסכום החוב, מכוח עילת הרמת מסך. בכתב תביעתה טענה התובעת להרמת מסך כנגד הנתבעת 6 הן לפי חוק החברות הן לפי חוק ההסדרים, ברם בסיכומיה התובעת צמצמה את טענתה להרמת מסך סטטוטורית כנגד הנתבעת 6 לפי חוק ההסדרים בלבד.
לטענת התובעת, הנתבעת 6 הייתה בעלת שליטה בנתבעת 2 ומכוח חוק ההסדרים רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה ובלבד שהתקיימו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת מס הכנסה").
במקרה דנן, טוענת התובעת, כי הנתבעת 2 הפסיקה את פעילותה והיו לה נכסים: שתי משאיות וטנדר, כעולה מן העדויות. על כן, טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעת 6 אישית בסכום החוב.
טענות נתבעות 2 ו-6
הנתבעות 2 ו-6 לא התקשרו מעולם עם התובעת והתקשרות התובעת הייתה רק עם נתבעת 1, כאשר בעלי מניותיה הם נתבעים 4 ו-5.
התביעה מייחסת לנתבעות הנ"ל חובות בגין שנים בהן הנתבעת 2 כלל לא הייתה קיימת, מאחר וזו הפסיקה את פעילותה באופן סופי בשנת 2008 ומניותיה של נתבעת 6 בנתבעת 2 הועברו ביום 28.3.2007.
החל משנת 2005 הנתבעת 3 לבדה, שכרה את הנכס. בחודש מרץ 2007 הנתבעת 2 העבירה כאמור את מניותיה בנתבעת 3 לאחרים.
גם הסכם השכירות שנחתם בין נתבעת 3 (בשמה הקודם) לבין נתבעת 7 מלמד כי אין זיקה בין התביעה לבין נתבעות 2 ו-6.
דרישות התשלום בגין סכום החוב נשלחו אל הנתבעת 1 ובעלי מניותיה – הנתבעים 4 ו-5 ואל הנתבעת 3.
גם התשלומים ששולמו לתובעת בגין השכרת הנכס נמשכו מחשבונה של נתבעת 3.
lawdata - דטהחוק
הנתבעת 6 העידה כי לא הייתה מעורבת כלל בניהול הנתבעת 2 וכי הנתבע 5 הוא אשר ניהל את החברה בפועל ועדותה זו לא נסתרה.
טענת הרמת מסך בין נתבעת 2 לנתבעת 6 נטענה ללא פירוט וללא תשתית עובדתית מפורטת, כאשר הרמת מסך תתאפשר לפי דיני החברות רק בנסיבות חריגות.
לא מתקיימות ההוראות בחוק ההסדרים ובפקודת מס הכנסה באשר לגביית מס מבעל השליטה שעה שחברה התפרקה/הופסקה פעילותה, מאחר ולליאורה לא הועברו נכסים מהנתבעת 2 כעולה מן העדויות, כאשר העברת נכסים לבעל השליטה הינה תנאי להרמת המסך לפי חוק ההסדרים.
דיון והכרעה
1. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של אלי מלכה – פקיד גבייה במחלקת עסקים אצל התובעת. מטעם נתבעת 2 הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע 5 אשר שימש כמנהלה. הנתבעות 4 ו-6 הגישו תצהירי עדות ראשית שלהן ומטעם אסטרון - הנתבעת 7 הוגש תצהיר עדות ראשית של גדעון שמי – הבעלים והמנהל של אסטרון. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם בפניי. בנוסף, הצדדים הגישו מסמכים שונים, לרבות תדפיסים מרשם החברות, שטרי העברת מניות, דו"חות חיובי מיסים, דרישות לתשלום החוב, הסכמי רכישה ושכירות ותכתובות.
הנתבעת 3 לא התגוננה כנגד התביעה.
כאמור, נוכח פסקי הדין החלקיים אשר ניתנו במסגרת ההליך דנן והקפאת ההליכים כנגד הנתבע 5 נוכח הכרזתו כפושט רגל, נותר להכריע בתביעת התובעת ביחס לנתבעות 2, 3 ו-6 ובהודעת הצד השלישי כנגד צד ג' 1 (היא הנתבעת 3).
2. בטרם אפנה לדיון בטענות הצדדים, יצוין כי ביום 16.12.2010, לאחר הגשת הסיכומים על ידי בעלי הדין, הגישו הנתבעות 2 ו-6 בקשה לצירוף החלטת הנאמן לנכסי החייב שמעון דה האז – הנתבע 5, אשר דוחה את תביעת החוב אשר הגישה התובעת כנגד החייב שמעון ואשר לטענתה שומטת את הטענות כנגד הנתבעות 2 ו-6, נוכח נימוקי החלטת הנאמן ביחס לעילת הרמת מסך.
בהחלטתי מיום 17.12.2013 אפשרתי לתובעת להגיב לבקשת הצירוף הנ"ל וזו לא הוגשה עד ליום כתיבת פסק הדין.
לגופו של עניין, לא מצאתי כי החלטת הנאמן בתביעת החוב של התובעת כנגד הנתבע 5 שומטת את הקרקע תחת השאלות הטעונות דיון והכרעה בענייננו, כטענת הנתבעות. החלטת הנאמן ניתנה ביחס לטענות ולראיות אשר הובאו בפניו במסגרת תביעת החוב כנגד החייב והיא אינה מייתרת את הדיון בטענות התובעת כנגד הנתבעות דנא.
3. על מי מוטלת החובה לשלם את סכום החוב?
במסגרת סעיפים 250-251 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), ניתנה לרשות המקומית סמכות כללית לחוקק חוקי עזר ולהטיל אגרות והיטלים על כל אדם, לרבות מחזיק ובעלים של נכס.
הגדרת בעל נכס בפקודת העיריות הינה: "לרבות אדם המקבל, או הזכאי לקבל, הכנסה מנכס, או שהיה מקבלה אילו היה הנכס נותן הכנסה, בין בזכותו הוא ובין כבא כוח או כנאמן, בין שהוא הבעל הרשום של הנכס ובין שאיננו הבעל הרשום, וכולל שוכר או שוכר משנה ששכר נכס לתקופה שלמעלה משלוש שנים";
מחזיק מוגדר כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון";
בצד פקודת העיריות, ישנם דברי חקיקה נוספים מכוחם מוטלים תשלומי חובה, כגון: חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק הביוב") ופקודת העיריות (אספקת מים)- 1936.
מכוח סמכותה הכללית של הרשות המקומית לפי פקודת העיריות, הרשות המקומית רשאית להטיל את החיוב גם על המחזיק בנכס, למעט היטלי ביוב, לגביהם חוק הביוב קובע במפורש כי יש לחייב בהיטל את בעל הנכס [סעיף 17 לחוק הביוב, עובר לתיקון מס' 7 בסעיף 75 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009; עפר שפיר אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות, כרך א (מהדורה שנייה, 2005), עמ' 81], כאשר בעל נכס בחוק הביוב מוגדר כמי שהוא בעל נכס לעניין ארנונת עירייה או מועצה מקומית, ועל כן נכלל בהגדרת "בעל נכס" בפקודת העיריות.
תשלומי החובה המרכיבים את סכום החוב כוללים כאמור תשלומי ארנונה, חיובי מים, אגרת ביוב, אגרת שלטים ועוד.
מצד הנתבעים לא הועלתה טענה כלשהי באשר לרכיבי סכום החוב ולגובהו, כמו גם ביחס לסמכות התובעת להטיל עליהם אי אלו מתשלומי החובה הנ"ל מכוח מעמדם בנכס כשוכרים ומחזיקים, כפי שיבואר להלן.
ארנונה - החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית בגין נכס חלה על המחזיק בנכס, המוגדר בסעיף 326 לפקודת העיריות כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון".
עוד קובעת פקודת העיריות כי על בעלים או מחזיק בנכס החייב בארנונה להודיע בכתב לעירייה על חדילתו מהחזקת הנכס, כתנאי לאי חיובו בתשלום ארנונה ממועד מסירת ההודעה ואילך (סעיפים 325-326 לפקודת העיריות).
כאמור, בספרי התובעת, הנתבעת 1 הייתה רשומה כמחזיקה בנכס במשך כל התקופה הרלבנטית. בפועל, הנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה בשנת 2002.
הנתבע 5 – שמעון דה האז – מנהלה של הנתבעת 3 ומי שהיה הרוח החיה מאחורי הקמת הנתבעות 1-3, העיד בנוגע לזהויות המחזיקים בנכס בתקופת החוב, כדלקמן (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 22-31):
משנת 1979 ועד 2002 החזיקה בנכס הנתבעת 1;
משנת 2002 ועד לשנת 2005 החזיקה בנכס הנתבעת 2;
משנת 2005 ועד שנת 2010 החזיקה בנכס הנתבעת 3, כאשר עד לשנת 2007 שמה של החברה היה "מוצרי בטון ביאליק (דהל – ס.פרץ 2005) בע"מ" ומשנת 2007 עד שנת 2010 החזיקה בנכס הנתבעת 3 בשמה הנוכחי.
גם רות העידה, כי הנתבעת 2 החזיקה בנכס החל משנת 2002, ברם לא ידעה להשיב שמא זו שהמשיכה להחזיק בנכס גם בשנת 2005 (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 28-32). ליאורה, בעלת השליטה בנתבעת 2 לא ידעה לומר עד מתי הנתבעת 2 החזיקה בנכס (עמ' 21, ש' 29).
מנהל אסטרון העיד, כי אכן השכיר לנתבעת 3 את הנכס בהתאם להסכם שכירות מיום 7.8.2007, בד בבד עם רכישת הנכס מבני הזוג דה האז -הנתבעים 5 ו-6 (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 3-12). יחד עם זאת, העיד כי הנתבעת 3 החזיקה בפועל בנכס במשך שנים לפני חתימת הסכם השכירות (עמ' 15, ש' 13-19).
4. ממסמכי רשם החברות (נספח ד' לתצהיר התובעת, מסומן ת/1) עולה, כי הנתבעת 3 נוסדה ביום 28.9.2005 תחת השם "מוצרי בטון ביאליק (דהל – ס.פרץ 2005) בע"מ" וביום 7.4.2008 שינתה את שמה לשם הנוכחי.
הנתבעת 3 שלחה לתובעת הודעה בכתב לפיה היא אינה מחזיקה בנכס החל מיום 13.5.2010 (ת/1, נספח ו') וכי את הדרישות לתשלום ממועד זה יש להפנותן לאסטרון – בעלת הזכויות בנכס.
נוכח ייסודה של הנתבעת 3 בסוף חודש ספטמבר 2005 ונוכח עדותו של הנתבע 5 כי הנתבעת 2 החזיקה בנכס עד שנת 2005, בהעדר הסכם שכירות/ אסמכתא אחרת בדבר המועדים המדויקים בהם החזיקה הנתבעת 2 בנכס, הנני קובעת כי הנתבעת 2 החזיקה בנכס, לכל הפחות, עד לחודש 9/2005.
מטעם הנתבעת 3 לא הוגש כתב הגנה ולא נמסרה כל גרסה באשר למועד תחילת ההחזקה בנכס, ועדותו של הנתבע 5, אשר שימש בין היתר כמנהל הנתבעת 3, לא נסתרה בעניין זה.
לאור האמור לעיל הנני קובעת כי המחזיקות בנכס בתקופת החוב הן לקמן:
מחודש מרץ 2005 ועד לחודש ספטמבר 2005 – הנתבעת 2.
מחודש אוקטובר 2005 ועד ליום 12.5.2010 – הנתבעת 3.
מיום 13.5.2010 ועד 31.10.2010 (לפי הצהרת התובעת)– הנתבעת 7.
5. הרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות
סע' 6(א) לחוק החברות קובע כדלקמן:
"6. הרמת מסך
(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה.
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".
הרמת מסך ההתאגדות הנה ייחוס זכויות וחובות של חברה לבעלמניה בה ולחילופין, ייחוס זכויות וחובות של בעל מניה לחברה, כאשר לרוב עסקינן בייחוס חובות של חברה לבעל מניותיה [ראו: יוסי כהן בספרו דיני חברות חלק ראשון (מהדורה מורחבת, התשס"ז – 2007), עמ' 364].
נוסח סעיף 6 הנ"ל לחוק החברות הנו הנוסח העדכני של הסעיף, כפי שתוקן בתיקון מס' 3, מיום 17.3.05.
תיקון מס' 3 צמצם את העילות להרמת מסך, בקובעו כי רק במקרים חריגים, שבהם נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן שיש בו כדי להונות נושה או לפגוע בתכלית החברה, כאמור לעיל, יהא בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה [ראו י' גרוס חוק החברות החדש (מהדורה רביעית – נובמבר 2007), עמ' 70].
על התובע, העותר להרמת מסך, להניח תשתית עובדתית רצינית ומבוססת, אשר תשכנע את בית המשפט לנקוט צעד קיצוני מעין זה, בפרט אם מקורה של העילה להרמת המסך בטענות תרמית והונאה [יוסי כהן דיני חברות, עמ' 370-372].
6. באשר לנתבעת 6, התובעת טענה בכתב התביעה כי זו הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כנושאת משרה ו/או בעלת שליטה בנתבעת 2, מתוך כוונה להתחמק מתשלום המיסים ובידיעה ברורה כי אין לנתבעת 2 כוונה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת.
טענות אלה הושמטו מסיכומי התובעת, אשר עתרה בסיכומיה לחיוב הנתבעת 6 בסכום החוב רק מכוח חוק ההסדרים. משכך, איני נדרשת לדון בתחולת סעיף 6 לחוק החברות ביחס לליאורה.
למותר להוסיף ולציין, כי התובעת לא הוכיחה כי קמה אחריות אישית של ליאורה, כבעלת מניות, לחובות הנתבעת 2, ומעדותה של ליאורה – עדות שלא נסתרה - עולה כי זו לא הייתה מעורבת בניהול החברה ובנעשה בה וכי מלאכת הניהול בוצעה על ידי בעלה – שמעון, כאשר ליאורה רק רשומה כבעלת המניות (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 30 – עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 21; עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 5-6).
התובעת לא הוכיחה כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות אשר יש בו כדי להצדיק הרמת מסך בין ליאורה לבין הנתבעת 2.
כמו כן, התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי התקיים אצל ליאורה יסוד המודעות לעוולות בגינן מתבקשת הרמת מסך, כנדרש בסעיף 6(ב) לחוק החברות.
7. בכל הנוגע להרמת מסך בין הנתבעות 2 ו-3 מכוח חוק החברות, דין הטענה להידחות אף היא.
ייאמר כבר, כי התובעת לא פירטה את ההסדר מכוחו היא מבקשת להרים את מסך ההתאגדות בין החברות ולא הניחה תשתית עובדתית ראויה לטענותיה.
כאמור, הנתבעת 2 החזיקה במניות הנתבעת 3 (בטרם שונה שמה) יחד עם חברת ס. פרץ בונה הצפון, בחלקים שווים, עד להעברת מניותיה של הנתבעת 2 לנתבעת 3 ביום 28.3.2007, כך שהנתבעת 2 הייתה חברת אם של הנתבעת 3 עד להעברת מניותיה של הראשונה.
לתצהירו של שמעון צורף שטר העברת מניות המעיד על העברת המניות הנ"ל מהנתבעת 2 לנתבעת 3 (נ/4, נספח ג').
החל מחודש אפריל 2007 מניותיה של הנתבעת 3 הוחזקו על ידי הנתבעת 3 עצמה ועל ידי חברה נוספת בשם ל.ר. אופק בניה ותשתיות בע"מ, כאמור בתדפיס רשם החברות, אשר צורף הן לתצהיר התובעת הן לתצהירי הנתבעים.
ויודגש, כי טענת התובעת כי חברת ל.ר. אופק בניה ותשתיות בע"מ, המחזיקה במחצית ממניות הנתבעת 3, הינה חברה שבבעלות שמעון – הנתבע 5 – לא הוכחה והתובעת לא צירפה אסמכתא המעידה על הבעלות במניותיה של ל.ר. אופק בניה ותשתיות.
8. תיקון מס' 3 בחוק החברות לא התייחס במפורש להרמת מסך באשכול חברות, אך עצם חקיקתו מעידה על מגמת הצמצום בהרמת מסך גם ביחס לאשכול חברות [אירית חביב סגל דיני חברות (תל אביב, התשס"ז- אפריל 2007), 339-340].
קודם לתיקון מס' 3, נטו בתי המשפט לאמץ את מבחן הקרבה כבסיס להרמת מסך, תוך בחינת שיקולי עזר, כגון: האם החברות התנהלו כגוף אחד?, האם עסקינן ביחידה כלכלית אחת כאשר בין החברות הפרדה מלאכותית בלבד?, האם לחברת הבת אין זכות קיום עצמאית? וכד', ורק כאשר לפחות חלק מהתשובות לשאלות אלה נענו בחיוב, נטה בית המשפט להרים מסך בין החברות [ראו: פש"ר (ת"א) 1481/01 שמואל רובננקו נ' שיא החזקות בע"מ (19.7.2001)].
משמע, לא די בקיומם של יחסי קרבה בין החברות כדי להרים מסך, אלא יש להיכנס לעובי הקורה ולבחון כל מקרה לנסיבותיו ובהעדר תשתית עובדתית מפורטת המצביעה על כך שמדובר ביחידה כלכלית אחת ולמעשה בהפרדה מלאכותית בין החברות, בית המשפט לא יורה על הרמת מסך.
בבואו של בית המשפט לבחון האם יש מקום להורות על הרמת מסך בין חברות, עליו לבדוק האם נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות כך שהחברה נוהלה במימון דק, תוך פגיעה בתכלית החברה או שנוסדה למטרות תרמית והונאה. לשם כך, יש להוכיח כי בעליה של חברת האם או אורגן אחר שלה עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות (אירית חביב סגל דיני חברות הנ"ל, עמ' 340).
9. בנדון דידן, הנתבעת 2 קמה מיד לאחר שנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה והמשיכה את עסקיה של הנתבעת 1 באותה כתובת, כאשר בעלת המניות בנתבעת 2 הינה רעייתו של הנתבע 5 – בעל מניות בנתבעת 1, וכאש הנתבע 5 מנהל את החברות. יצוין, כי החוב לתובעת החל להצטבר רק בשנת 2005.
במשך כל תקופת החוב, נותרה הנתבעת 1 רשומה כמחזיקה בנכס בספרי התובעת, הגם שהפסיקה את פעילותה כבר בשנת 2002, שעה שהנתבע 5 פעל להקמת חברות כשהאחת מתחילה לפעול עת קודמתה חדלה מפעילות, תוך המשך אותה פעילות, באותה כתובת ובאותם משרדים, כאשר הנתבע 5 העיד על העברת הציוד – משאית וטנדר - מהנתבעת 2 לנתבעת 3 לצורך המשך הפעילות העסקית (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 2-3) וכאשר הוא משמש כמנהל בכל אחת מן החברות.
הנתבעת 3 הוקמה בספטמבר 2005, והנתבעת 2 הפסיקה את פעילותה באופן סופי, לכל המאוחר, בתחילת שנת 2006 (עמ' 23, ש' 27-31). עת חדלה לפעול הנתבעת 2, המשיכה הנתבעת 3 את אותה פעילות עסקית, באותה כתובת ובאותו נכס, תחת ניהולו של הנתבע 5. עם הקמתה של הנתבעת 3, בשנת 2005, הנתבעת 2 גם החזיקה בחלק ממניותיה, עד להעברת המניות בשנת 2007 כאמור לחברה אחרת.
10. לטענת התובעת, הקמת מספר חברות הממשיכות באותה פעילות, באותה כתובת, תוך אי תשלום חובות מיסים עירוניים לתובעת, מעידה על כך שנעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ומשכך יש להרימו. עוד טענה התובעת, כי השימוש באותם כלי רכב בנתבעת 2 ובנתבעת 3 מעיד על כך שהיה ערבוב נכסים בין החברות וכי למעשה הן התנהלו כגוף כלכלי אחד.
טענות אלו, כאמור, נטענו ללא הבאת תשתית עובדתית מפורטת לתמיכתן ונטענו בצורה לקונית ביותר, ללא ביסוס ראוי.
בית המשפט העליון קבע כי לא די בהקמת מספר חברות, גם כאשר מדובר בחברות משפחתיות, ובניהולן על ידי אותו גורם, בכדי להצדיק הרמת מסך על הטוען להרמת מסך להוכיח כי היה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, בהקמת החברות ללא צידוק כלכלי או כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסים בכדי להתחמק מתשלום חובות [ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (23.3.2011) (להלן: "פס"ד שפירא")].
עוד קבע בית המשפט בפס"ד שפירא כי אי תשלום חובות ארנונה אינה הוכחה כשלעצמה כי החברה נוהלה במימון דק.
מחומר הראיות שהונח בפניי, לא הוכח כי הנתבעת 3 הוקמה כדי להתחמק מחיובי הנתבעת 2 לתובעת. התובעת לא הביאה ראיות באשר להתנהלותן של הנתבעות 2 ו- 3, למצבה החשבונאי של נתבעת 2 עת חדלה מפעילות ולמצבת הנכסים של החברות. לא הוצגו ראיות להברחת נכסים. עדותו של שמעון, לפיה המשאית והטנדר אשר שימשו את נתבעת 2 שימשו גם את נתבעת 3, אינה מלמדת, מניה וביה, על ערבוב נכסים וניהול החברות כגוף כלכלי אחד.
לא הוכח האם כלי רכב אלה היו רשומים על שם נתבעת 2 והאם הועברו לנתבעת 3 בתמורה או שלא בתמורה. כמו כן, התובעת לא הוכיחה האם נתבעת 2 "גלגלה" חובות לנתבעת 3 והתחמקה מפירעון חובות לנושיה.
טענת התובעת, לפיה ניתן ללמוד על ערבוב נכסי החברות אף מכך שהנתבעת 2 שילמה חלק מחובותיה לתובעת באמצעות שיקים של נתבעת 3 (אשר לא כובדו), דינה להידחות.
השיקים אשר צורפו לתצהירו של אלי מלכה, פקיד הגבייה מטעם התובעת (ת/1, נספח ט) נושאים תאריכים בהם הנתבעת 3 היא אשר החזיקה בנכס ולא הנתבעת 2. כמו כן, התובעת לא חקרה את שמעון בעניין זה, אשר שימש כמנהל בשתי החברות. למעשה, חקירתו הנגדית של שמעון, אשר היה המנהל בשתי החברות ומי שפעל להקמתן, הייתה לקונית לחלוטין, בכל הנוגע להוכחת הערבוב הנטען. חקירתו הנגדית התמקדה בבירור זהויות המחזיקים בנכס לאורך תקופת החוב והפסקת הפעילות של החברות.
מהמקובץ לעיל, שוכנעתי כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי הנתבעות 2 ו-3 עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות, בכדי להתחמק מחובותיהן כלפי העירייה, ובאופן המצדיק הרמת מסך בין הנתבעות 2 ו-3 לפי דיני החברות.
לעניין הקושי בגביית חובות ארנונה מחברות פרטיות אשר מפסיקות פעילותן אומר המשנה לנשיאה – השופט ריבלין, כי לשם כך הוסדר המנגנון בחוק ההסדרים המאפשר גבייה ישירה מבעלי השליטה, בכפוף לקיום התנאים שם (פס"ד שפירא, פסקה 7) ולהלן אבחן תחולתו של חוק ההסדרים בענייננו.
11. הרמת מסך מכוח חוק ההסדרים
כחלק מהצעדים אשר נועדו להקל על הרשויות המקומיות את גביית המיסים ועל מנת למנוע התחמקות של חברות מתשלום ארנונה לאחר הפסקת פעילותן, חוקק סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הקובע מעין הרמת מסך סטטוטורית רחבה, בניגוד לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת הרווח בדיני החברות, ומאפשר לחייב בעל שליטה בחברה פרטית בחובות הארנונה של החברה בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [עת"מ (ת"א) 3208/08 לוי נ' עיריית בת ים (2.10.2013)].
וזו לשון הסעיף:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים".
סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, קובע את הנסיבות בהן תותר הרמת המסך לפי חוק ההסדרים, כדלקמן:
"(א) (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."
משילוב שני הסעיפים הנ"ל עולה, כי על מנת שרשות מקומית תוכל לגבות חוב ארנונה של החברה מבעלי השליטה בה, נדרש כי יתקיימו התנאים הבאים:
1. החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים;
2. החוב הוא חוב ארנונה סופי;
3. החברה לא פרעה את החוב;
4. החברה הפסיקה את פעילותה;
5. הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה;
6. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.
סעיף 119א(א)(3) לפקודה מקים חזקה עובדתית שבחוק, לפיה "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה", כלומר, בהתקיימם של חמשת התנאים הראשונים, אשר הנטל להוכחתם מוטל על התובעת, הרשות תהייה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון לפיו בעל השליטה קיבל לידיו נכסי החברה, וכך תוכל לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה עצמו. חזקה זו, אשר הוכרה כ "חזקת ההברחה" ניתנת לסתירה, ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על ידי בעל השליטה בחברה, כך שהנטל הוא על בעל השליטה להוכיח כי לא הועברו אליו נכסים מהחברה החייבת, ללא תמורה או בתמורה חלקית [עת"מ (חי') 26026-05-12 כהן נ' עיריית חיפה (26.7.2012), עת"מ (ת"א-יפו) 1311/07 רובינשטיין נ' עיריית רעננה (16.10.2007), להלן: "פס"ד רובינשטיין"].
12. לית מאן דפליג, כי בענייננו התקיימו חמשת התנאים הראשונים, כאשר למעשה טענתן היחידה של הנתבעות 2 ו- 6 לעניין אי החלת הרמת המסך לפי חוק ההסדרים, נוגעת לתנאי השישי, שעה שלטענתן לא הוכח כי לליאורה הועברו נכסים מהנתבעת 2.
באשר להפסקת פעילות החברה – הנתבעים הם אשר השלימו את החסר, כאשר הנתבע 5 העיד כי הנתבעת 2 הפסיקה את פעילותה באופן סופי לכל המאוחר בתחילת שנת 2006.
נוכח שיעורי האחזקה של הנתבעת 6 (ליאורה) בהון המניות של הנתבעת 2, לפי תדפיס רשם החברות, פשיטא כי ליאורה הייתה בעלת שליטה בהתאם להגדרת בעל שליטה בסעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה – מי שמחזיק, לבדו או ביחד עם קרובו, ב- 10% לפחות מהון המניות שהוצא או מכוח ההצבעה.
ודוק: ההגדרה של "בעל שליטה" בפקודת מס הכנסה מושתתת על שיעורי החזקה פיסית בהון המניות, ולא על יכולת שליטה או ניהול בחברה, שעה שכוונת המחוקק הייתה לכלול גם שליטה פורמאלית בחברה, בכדי למנוע התחמקות מתשלום חוב ארנונה באמצעות רישום המניות על שם בן משפחה באופן פורמאלי [ת"א (שלום י-ם) 1180/06 עיריית ירושלים נ' ק.קצמן בע"מ (26.9.2011), להלן "פס"ד קצמן"].
13. באשר לקיומו של התנאי השישי – לפיו הנתבע קיבל לידיו נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית, אין הרשות נדרשת להוכיח תנאי זה, ועומדת לטובתה חזקה עובדתית, לפיה פירוק או הפסקת פעילות כלכלית של חברה פרטית אשר לא פרעה חובות לרשות המקומית, יוצרים חזקה כי הנכסים בחברה החייבת עברו לבעלי השליטה [רע"א 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד – מונסון (25.10.2012)].
כאמור, הנטל לסתור חזקה זו מוטל על הנתבע ועליו להראות כי לא היו לחברה נכסים או כי לא הועברו אליו נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית (ראו פס"ד רובינשטיין), זאת מאחר והמידע בדבר נכסי החברה מצוי בידיעתו או בשליטתו.
בנדון דידן, הנתבע 5 הודה כי ציוד שהיה ברשות הנתבעת 2 עבר לנתבעת 3, כאשר לטענתו מדובר ברכב מסוג טנדר ומשאית אחת (לגרסתו, היו שתי משאיות אך אחת מהן נגנבה, מבלי שתמך טענה זו בדבר גניבה בראיה כלשהי), ברם לא נטען ולא הוכח כי כלי הרכב הנ"ל הועברו בתמורה אם לאו, ככל שהתקבלה תמורה – למי ניתנה ומה הייתה מצבת נכסי הנתבעת 2 עת חדלה מפעילותה.
בנסיבות אלה, משלא הוכח כי לנתבעת 6 לא הועברו נכסים מהנתבעת 2, כאשר מעדות הנתבע 5 עולה כי אכן היו נכסים, ומשלא הוגש אישור של רו"ח או דו"ח כספי המעיד אחרת, הרי שיש להשית על הנתבעת 6 את חוב הארנונה של הנתבעת 2 לתובעת [ראו: עת"מ (ת"א) 3208-08 לוי נ' עיריית בת ים הנ"ל וכן ת"א (שלום י-ם) 14030/08 עיריית ירושלים נ' בד רץ בע"מ (17.7.2013), שם חייב בית המשפט את בעלי השליטה בחוב הארנונה מאחר וצירפו דו"ח המעיד על נכסי החברה ושווי הרכוש שנותר, אך לא מסרו גרסה באשר להעברתו/מכירתו של רכוש זה].
ודוק: סוג החוב עליו חל ההסדר בחוק ההסדרים הוא בגין חוב ארנונה בלבד ולא ניתן לגבות מבעלי השליטה חובות אחרים כגון: מים, ביוב וכיוצא באלה, כנטען על ידי התובעת [ראו: פס"ד רובינשטיין]. על כן יש לצמצם את דרישת התשלום אך לרכיב ארנונה כללית.
14. מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת 2 החזיקה בנכס מחודש מרץ 2005 ועד לחודש ספטמבר 2005, הרי שעל הנתבעת 6 לשאת בחוב הארנונה שהצטבר בגין תקופה זו.
הנתבעים לא חלקו על גובה סכום החוב בהתאם לאמור בפנקסי התובעת, אך מאחר ורישומי התובעת כוללים פירוט בדבר חובות ארנונה שנתיים, על התובעת להגיש אסמכתא מתאימה בדבר חוב הארנונה היחסי בגין התקופה האמורה.
15. בכל הנוגע לחיוב הנתבעות 2 ו-3, הרי שהתובעת לא העלתה בסיכומיה כל טענה להרמת מסך לפי חוק ההסדרים בין נתבעות אלו. טענתה היחידה היא כי המדובר בשתי חברות אשר מהוות גוף כלכלי אחד ומשכך יש לחייבן בסכום החוב, ללא התייחסות לעילה מכוחה יש לחייבן.
לגופו של עניין, הנתבע 5 העיד כי חלק מנכסי הנתבעת 2 הועבר לנתבעת 3 (טנדר ומשאית אחת) כאמור, כך שלפי סעיף 119א(א)(1) לפקודת מס הכנסה ניתן לגבות את חוב הארנונה של הנתבעת 2 (אשר פעילותה הופסקה) ממי שקיבל את הנכסים כאמור.
בית המשפט בפס"ד קצמן דן באפשרות של חיוב תאגיד בחוב ארנונה של תאגיד אחר, אליו הועברו נכסים מהתאגיד החייב, ביחס לחלופה 119א(א)(2) והגיע למסקנה כי למעשה לא ניתן לגבות את החוב מהתאגיד עצמו, אלא ישירות מבעל השליטה של התאגיד אליו הועברו הנכסים.
מסקנה זו של בית המשפט נשענה על לשון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, העוסק בגביית חוב ארנונה מבעל שליטה בלבד, כאשר קריאת סעיף זה עם החלופות שבסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מביאה לפרשנות לפיה ניתן לגבות את החוב מבעלי השליטה בלבד ולא מן התאגיד הנעבר, להבדיל מחוב מס הכנסה הניתן לגבייה ישירות מהתאגיד הנעבר [ראו פס"ד קצמן והפסיקה הנזכרת שם].
על פס"ד קצמן הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 6022-10-11), אשר נדחה וכן בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 362712), אשר נדחתה מן הטעם כי לא הייתה הצדקה לדיון נוסף, ללא התייחסות לטענות גופן באשר לפרשנות בית המשפט ביחס לחיוב בעלי שליטה בלבד בתאגיד מכוח הוראות חוק ההסדרים ופקודת מס הכנסה.
לדידי, יש לקרוא את חלופה 119א(א)(1) יחד עם חלופה (3), בה נקבע כי מבלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), כאשר חברה חדלה מפעילות ונותר חוב מס (ובענייננו, חוב ארנונה) קמה חזקת ההברחה לפיה הועברו הנכסים לבעל השליטה. דהיינו, גם כאשר הועברו נכסים מחברה שהפסיקה פעילותה לגורם אחר, ובעניינו – לנתבעת 3, לפי חלופה (1), הרי שלפי פסקה (3), יש לראות את העברת הנכסים ככזו שהועברה אל בעל השליטה ולכן יש לראות את הנכסים אשר הועברו אל הנתבעת 3 ככאלה שהועברו לבעלי השליטה בה.
בנדון דידן, בעלי השליטה בנתבעת 3 כלל לא נתבעו במסגרת ההליך דנן ולא היו צד להליכים, כך שלא ניתן להחיל לגביהם את ההסדר האמור בחוק ההסדרים ביחס לחוב הארנונה של הנתבעת 2.
חיוב הנתבעת 3 כמחזיקה
16. לאחר שמיעת הראיות בתיק התברר כי הנתבעת 2 הפסיקה את פעילותה כבר בסוף שנת 2005 ולכל המאוחר בתחילת 2006 וכי הנתבעת 3 החזיקה בנכס כמעט במשך כל תקופת החוב (משלהי שנת 2005 ועד לאמצע שנת 2010). עדויות הנתבעים בדבר אחזקת הנכס על ידי הנתבעת 3 בצירוף הסכם השכירות בין הנתבעת 3 לנתבעת 7 לא נסתרו והנתבעת 3 לא התגוננה כנגד התביעה אשר הוגשה כנגדה (ראו דיון בפסקה 4 הנ"ל). משכך, על הנתבעת 3 מוטלת החובה לשלם את חלקו הארי של חוב הארנונה מכוח היותה מחזיקת הנכס בפועל.
מאחר והנתבעת 3 הודיעה לתובעת בכתב על הפסקת החזקתה בנכס החל מיום 13.5.2010, הרי שנוכח הודעתה זו ועזיבתה את הנכס, אין לחייבה בתשלומי חובה כלפי התובעת, מהמועד בו חדלה להחזיק בנכס ואילך.
לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת 3 לשלם לתובעת את תשלומי החובה בגין הנכס מיום 1.10.2005 ועד ליום 12.5.2010.
הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 3
17. כאמור, המודיעה לצד ג' – אסטרון - בעלת הזכויות להירשם כחוכרת לדורות של הנכס, חויבה בפסק דין, בהסכמתה, לשלם לתובעת סך של 7,500 ₪ בגין חוב ארנונה לתקופה שבין אמצע חודש מאי 2010 (החל מעזיבתה של הנתבעת 3 את הנכס) ועד לאוקטובר 2010.
לטענת אסטרון, יש לחייב את הנתבעת 3 לשלם לה כל סכום בו תחויב כלפי התובעת, מכוח הסכם השכירות אשר נחתם בינה לבין הנתבעת 3 (נ/1,נספח א') לפיו השכירה אסטרון את הנכס לנתבעת 3 (היא צד ג' 1) מיום 1.10.2007 עד 30.9.2012 (להלן: "הסכם השכירות").
לטענת אסטרון, על פי הסכם השכירות, הנתבעת 3 חייבת לשאת בכל תשלומי החובה על הנכס ובכללם תשלומי ארנונה בגין תקופת השכירות המוסכמת וכי חובה זו מוטלת עליה גם אם נטשה את הנכס בטרם תמה תקופת השכירות על פי ההסכם (סעיפים 6 ו-14 להסכם השכירות).
לטענת אסטרון, הנתבעת 3 הודיעה לה באופן חד צדדי על עזיבת הנכס (נ/1, נספח ב') ובתגובה השיבה לה אסטרון כי הנתבעת מחויבת לתשלום דמי שכירות ויתר החיובים המוטלים עליה כשוכרת עד אשר יימצא שוכר חלופי לנכס (נ/1, נספח ג'). יצוין, כי כנגד הנתבעת 3 תלויה ועומדת תביעה נפרדת של אסטרון בגין אי תשלום דמי שכירות (במסגרת ת.א. (חי') 14305-12-11).
גדעון שמי – בעליה ומנהלה של אסטרון – הצהיר כי הנכס נותר ריק עד אשר אסטרון מצאה שוכר אחר עמו נחתם הסכם שכירות ממרץ 2012 (ההסכם הנוסף צורף כנספח ד' לתצהירו). עדותו זו של גדעון לא נסתרה.
18. הנתבעת 3 – היא צד ג'1 – לא התגוננה כנגד הודעת צד ג' אשר הוגשה כנגדה.
מעיון בהסכם השכירות עולה כי הצדדים הסכימו על תקופת שכירות בת 5 שנים, עד ליום 30.9.2012 ועל תקופות אופציה נוספות, מעבר לתקופת השכירות. הודעתה של הנתבעת 3 מחודש מאי 2010, לפיה היא אינה מאריכה את האופציה לתקופה נוספת ומודיעה על הפסקת השכירות מסוף חודש מאי 2010 אינה עולה בקנה אחד עם הסכמות הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם השכירות.
תקופות האופציה לפי הסכם השכירות מתחילות מחודש 10/2012 והמועד בו חדלה הנתבעת 3 להחזיק בנכס היה במהלך תקופת השכירות ולא לפני חידוש תקופת אופציה.
נוכח חובות השוכרת לתשלום תשלומי החובה החלים על הנכס במהלך תקופת השכירות ונוכח ההסכמה המפורשת לשאת בתשלומים אלה גם במידה והשוכרת תנטוש את הנכס לפני תום תקופת השכירות, כאמור בהסכם השכירות, ובהעדר טענת אחרת מפי הנתבעת 3, הנני מחייבת את הנתבעת 3 לשלם לאסטרון את הסכום בו חויבה אסטרון כלפי התובעת, בסך של 7,500 ₪.
סוף דבר
19. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה ואני מחייבת את הנתבעות 2, 3 ו-6 לשלם לתובעת כדלקמן:
א. הנתבעות 2 ו-6 תשלמנה לתובעת, יחד ולחוד, את חוב הארנונה החל על הנכס מחודש מרץ 2005 ועד לחודש ספטמבר 2005, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980, מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (2.12.2012) ועד ליום התשלום בפועל.
ב. בנוסף, הנתבעת 2 תשלם לתובעת את חלקה היחסי בתשלומי החובה האחרים החלים על הנכס מחודש מרץ 2005 ועד חודש ספטמבר 2005, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980.
ג. הנתבעת 3 תשלם לתובעת את תשלומי החובה המוטלים על הנכס מחודש אוקטובר 2005 ועד ליום 12.5.2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980, מיום 2.12.2012 ועד ליום התשלום בפועל.
לצורך קביעת סכומי החיוב, על התובעת להגיש, תוך 5 ימים מהיום, תחשיב בגין תשלומי החובה החלים על הנכס בגין התקופות הנ"ל ותחשיב בגין חוב הארנונה היחסי של נתבעת 6, בצירוף אסמכתא מתאימה. חיוב הנתבעים ייכנס לתוקפו עם הגשת תחשיב חוב הנתמך בפנקסי התובעת, כאמור.
ד. בנוסף, כל אחת מן הנתבעות 2, 3 – 6 תשלמנה לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום אשר ייקבע לאחר קביעת סכומי החיוב כמפורט לעיל.
ה. צד ג' 1 (הנתבעת 3) תשלם למודיעה לצד השלישי (הנתבעת 7) סך של 7,500 ₪ מיום 15.9.2013 (מועד מתן פסק הדין כנגד נתבעת 7) ועד היום, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪.
סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
התיק יובא לעיוני למעקב הגשת התחשיב כמפורט לעיל, ביום 8.1.14.
מזכירות בית המשפט תמציא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, א' שבט תשע"ד, 02 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.
נסרין עדוי